פרק ד

רמת הנעילה הנדרשת כדי להיפטר:

המשנה (נה:) מבארת את רמת הנעילה הנדרשת כדי להיפטר מחיוב נזקין:

"הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - פטור;

לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה - חייב.

נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה - פטור.

הוציאוה לסטים - לסטים חייבין".

הגמרא מבארת ש"כראוי" הכוונה לנעילה שיכולה לעמוד בפני רוח מצויה, ונעילה שאינה כראוי היא נעילה שאינה עומדת אף ברוח מצויה.

התוספות (שם ד"ה "נפרצה") מסבירים שהמשנה כותבת שאם נעל בפניה כראוי ונפרצה דווקא בלילה פטור, משום שאם נפרצה ביום, מן הסתם נודע לו הדבר, וחובה עליו לגדור, ואם לא עשה זאת, חייב. אפשרות נוספת היא שבלילה אפילו אם נודע לו, עדיין פטור, כיוון שלא הטלנו עליו ללכת לחפש את בהמתו בחושך.

הטור כותב כאפשרות הראשונה בתוספות, שהפטור ב"נפרצה בלילה" מלמדנו שאם נפרצה ביום, למרות שנעל כראוי, עדיין חייב שכיוון שידע מהפריצה, היה חייב לתקנה.

הרמב"ם ושאר המפרשים פסקו, שבנפרצה בלילה, ובפרצוה ליסטים פטור רק אם נעל כראוי, שהרי אם לא כן מדובר על תחילתו בפשיעה וסופו באונס, בו אנו פוסקים שחייב.

בנוסף, הגמרא בהמשך (נו.) מביאה את דברי רבה על המשנה – "והוא שחתרה". כלומר, הבקיעה הבהמה את הפתח באופן בלתי מצוי. הגמרא מבארת שעל פי העיקרון "תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב", חייבים לפרש שמימרא זו אמורה על הסיפא של המשנה-

"הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצתה והזיקה – חייב"

דהיינו, גם אם בסופו של דבר הבהמה יצאה עקב חתירה שאינה בגדר הצפוי והרגיל, כיוון שבתחילה פשע בשמירתה (שהניחה במקום שרוצה לברוח ממנו, או שמסר למישהו שאינו בר דעת), עדיין חייב הוא. ואכן, הרמב"ם כולל את המקרה של "חתרה" עם המקרים של האונס, שאם תחילתם היתה בפשיעה (דהיינו, נעילה שאינה כראוי), חייב עליהם גם בסופם.

השו"ע (שצו א) פוסק כרמב"ם לעניין הגדרת נעילה כראוי, ולעניין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ובהמשך (שם ב) מוסיף את הפירוש השני שבתוספות לגבי ההבדל בין נפרצה בלילה לבין נפרצה ביום.

עוד לגבי רמת השמירה הדרושה לתם ולמועד, בתחילת פרק ז להלן.

הפורץ גדר לפני בהמת חברו:

המשנה הנ"ל מחייבת את הליסטים בנזקים שעשתה הבהמה אם הוציאו אותה הם מהדיר (הנעול כראוי). הגמרא (נה:) מונה כמה דברים שהעושה אותם פטור מדיני אדם אך חייב בדיני שמיים. אחד מהדברים הוא הפורץ גדר בפני בהמת חברו. הגמרא מסבירה שלו היה מדובר בפורץ כותל חזק היה חייב גם בדיני אדם, ולכן מעמידה שמדובר בפורץ כותל רעוע לפני בהמת חברו.

רש"י מסביר שמדובר במקרה שהבהמה ברחה, והפורץ את הגדר פטור מלשלם את דמיה לבעלים משום שהנזק בוצע על ידי גרמא, ולא באופן ישיר. גם אם הכותל היה חזק, עדיין היה הפורץ פטור על אובדן הבהמה, אך על הכותל שהרס היה חייב. רק אם הרס כותל רעוע שהיה הרוס ממילא, פטור מדיני אדם על שניהם. רש"י מסביר שלא ניתן לפרש שהדין אמור בחיוב הפורץ את הכותל בנזק שהזיקה הבהמה שיצאה בעטיו, שכן במשנה חייבים הליסטים בנזקי הבהמה רק אם הוציאו אותה ממש, ומשמע שאם רק פרצו את הכותל בפניה ואפשרו לה לצאת, בוודאי שפטורים על נזקיה.

אמנם, הרמב"ם דווקא מפרש בדרך אותה דוחה רש"י, שהפורץ גדר בפני בהמת חברו והזיקה, חייב על נזקיה בדיני שמים, ואם היה הכותל חזק, חייב על מה שהזיקה אף בדיני אדם. הראב"ד מקשה את קושיית רש"י על דברי הרמב"ם, והמגיד משנה מתרץ שהבדל יש בין הליסטים לבין הפורץ גדר לפני בהמת חברו. הראשונים, כל כוונתם היתה להיכנס לדיר, ובדרך אגב פרצו את הכותל לפני הבהמה, ולכן הם פטורים מלשלם על נזקיה אלא אם כן עשו בה מעשה מיוחד (וראה בהלכה הבאה). במקרה השני לעומת זאת, נתכוון הפורץ לשחרר את הבהמה, ולכן לעניין חיוב נזקיה יש לראות אותו כבעלים ולחייבו.

להלכה מביא השו"ע (שצו ד) את דברי הרמב"ם, והרמ"א מביא את דברי הראב"ד החולק עליו.

המזיק בעזרת בהמת חברו:

המשנה כאמור, חייבה בנזקי הבהמה את הליסטים שהוציאוה. הגמרא (נו:) תמהה מה באה הלכה זו ללמדנו, והלא אם משכו הליסטים את הבהמה קנו אותה, והרי הם בעליה עם כל המשתמע מכך! תמיהה דומה עולה מהלכה המובאת בשם רב- "המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו – חייב", שהרי על ידי הולכת הבהמה, קנה אותה, וחייב כבעליה!

שתי הצעות לפתרון מועלות בגמרא- לפי הראשונה, לא קנו הליסטים את הבהמה, אלא גרמו לה שתלך למקום בו הזיקה ע"י חסימת דרכים אחרות בפניה (בלשון הגמרא "קמו לה באפה"). דרך שניה להבין היא שגם במשנה וגם בהלכה של רב, מדובר במקרה ש"הכישה", דהיינו, הליסטים או המזיק היכה את הבהמה במקל וכיוונה לעבר המקום בו הזיקה, והחידוש שבדבר הוא שהכאה במקל חשובה היא לעניין קניין הבהמה על ידי המכה, וחיובו בנזקיה.

הרמב"ם פוסק כדרך השניה שבגמרא, שאם העמיד את הבהמה בידיים או הכישה במקל וכיוונה למקום הנזק, רק אז חייב המעמיד, ומשמע מדבריו, שאם רק כיוונה באופן פסיבי ("קם לה באפה") פטור.

הראב"ד מעיר, שלדעתו אם המכיש חייב, כל שכן שיהיה חייב המכוון את הבהמה ב"קם לה באפה". הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם הסברו של רש"י, שכן לפי רש"י "קם לה באפה" קל יותר מ"הכישה". יתכן שהראב"ד הבין ש"קם לה באפה" הכוונה שהפורץ את הגדר הציב את האוכל מול הבהמה ממש.

המוסר בהמתו לשומר והזיקה:

הדברים מבוססים על הברייתא (מה.):

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו תחת הבעלים, ואלו הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר; הרגו, תמין - נהרגין ופטורין מן הכופר, מועדין - נהרגין ומשלמין את הכופר, וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו, חוץ משומר חנם".

הגמרא מבארת שהברייתא מדברת ששומר החנם פטור משום שמדובר במקרה ששמרו שמירה פחותה (דהיינו דלת שעומדת ברוח מצויה), ולא שמירה מעולה. לגבי שומר חינם זו שמירה מספיקה כדי לפוטרו, ולגבי שאר השומרים לא.

רש"י מפרש שהחילוק "חוץ משומר חינם" אמור כלפי החובה של השומר לפצות את הבעלים על דמי השור הסקול. מחובה זו פטור שומר חינם אם שמר כראוי, כשם שהוא פטור על כל דבר שאירע לשור אם לא פשע. אמנם, לעניין האחריות לנזק ותשלום הכופר, אין הבדל בין שומר חינם לבין שאר השומרים, וכל השומרים נכנסו תחת הבעלים לעניין האחריות לנזק.

הרמב"ם, לעומת זאת, הבין שההסתייגות "חוץ משומר חינם" באה להוציא את שומר החינם מכלל האחריות לנזק. דהיינו, כל השומרים צריכים לשמור שמירה מעולה בכדי להיות פטורים מהאחריות לנזק, ולעומתם שומר חינם די לו בשמירה פחותה בלבד בכדי להיות פטור^[12].

השו"ע (שצו ח) כתב כרמב"ם, ששומר חינם ששמר שמירה פחותה, פטור בין מהאחריות לנזק ובין מפיצוי הבעלים על שורם שנסקל.

חיוב הבעלים במקרה שהשומרים פטורים:

הרמב"ם כותב שאם השומר שמר שמירה מעולה, פטור השומר, והבעלים חייבים. הראב"ד והטור (שצו) הקשו על הרמב"ם, שמדוע יהיו הבעלים חייבים כאשר השומר, בא כוחם, שמר כראוי? המגיד משנה מסביר, שדברי הרמב"ם אמורים דווקא בקרן, ובמקרה שהיא נזק תם. שהרי אנו פוסקים כר' יהודה (ראה פרק ז בהמשך), שעל נזק של שור תם חייב אפילו בשמירה כראוי. וכך פוסק בשו"ע (שם).

הניחה בחמה:

כאמור לעיל (הלכה א'), לפי מסקנת הגמרא (נו.), רבה מעיר שדברי המשנה (נה:) "הניחה בחמה...ויצתה והזיקה -חייב" מדברים אף על מקרה בו יצאה ע"י חתירה, דבר שאינו במורגל, ונחשב בדרך כלל לאונס. ובא רבה להשמיענו, שאם הניחה בחמה, הופכת החתירה מאונס, לדבר שניתן לצפותו, ולכן אין כאן אונס כלל, אלא תחילתו וסופו בפשיעה וחייב. וכך פוסק הרמב"ם כאן.

המוסר בהמתו לחרש שוטה וקטן:

המשנה (ט:) כותבת

"כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו".

כלומר, החיוב לשמור על הממון שלא יזיק, הוא ההופך את הבעלים לאחראי לנזק. הגמרא (שם) מביאה דוגמה- מי שמוסר שורו או בורו לחרש שוטה או קטן והזיקו, כיוון שהוא חייב בשמירתם, חייב למרות שלא היו תחת ידו בשעת הנזק. מסירת אש לחרש שוטה או קטן היא מקרה יוצא דופן בו פטור.

הגמרא מבארת עוד, שהבדל זה בין שור ובור לבין אש הוא דווקא במקרה שהשור היה קשור, הבור היה מכוסה, והאש היתה במצב של גחלת, הדורשת ליבוי לפני שתצית, אך לא שלהבת, שכן על פי שיטת ריש לקיש, המוסר שלהבת לחרש שוטה או קטן חייב. הגמרא מוסיפה שההבדל בין שור קשור ובור מכוסה לבין גחלת הוא שבעוד ש"שור דרכיה לנתוקי, בור דרכיה לנתורי" (השור דרכו להתנתק ממוסרותיו, והבור דרכו להתגלות), ולכן המוסרם חייב, ולעומתם הגחלת הולכת וכבה, ולכן המוסרה פטור.

רש"י פירש ש"שור דרכיה לנתוקי" וכו', הכוונה שהשור דרכו לנתק את עצמו, וכנ"ל הבור, שמעצמו הוא מתגלה לבסוף, ולכן אין זה נחשב כשמירה, ואף אם ניתק/גילה לבסוף החש"ו, חייב הבעלים. ומשמע שאם קשר היטב כך שהשור לא ינתק עצמו, פטור אף אם מסרו לחש"ו.

התוס' חולק על רש"י ואומר שמדובר אפילו על בור המכוסה היטב ועל שור הקשור היטב, וכוונת הגמרא היא שדרכו של החש"ו לשחרר את השור ולגלות את הבור. ולכן חייב המוסרו לחש"ו.

הרמב"ם מוסיף שאפילו אם החש"ו שמרם שמירה מעולה, ובכ"ז חתרה ויצאה והזיקה, עדיין חייבים הבעלים משום שעצם המסירה ביד חש"ו פשיעה היא, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב. בכך חלק עליו הראב"ד, שהבין שמדובר בשור שאינו קשור היטב, וסומך בעליו על החש"ו שישמרו, וקמ"ל שהאחריות אינה נופלת על החש"ו אלא על הבעלים. אך אם החש"ו שמר היטב, הרי שיצא הבעלים ידי חובתו ופטור, דהיינו, ההשארה בידי החש"ו כשלעצמה אינה נחשבת פשיעה, ואדרבא, אם החש"ו שמר טוב, נחשב הדבר כאילו הבעלים שמרו כראוי.

השו"ע (שצו ו) פסק כלשון הרמב"ם.

המוסר שורו לכמה שומרים:

המשנה (ט:) כותבת:

"הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו".

הגמרא (י.) מחפשת דוגמאות למקרה של חיוב בעקבות יצירת חלק מהנזק. אחת הדוגמאות היא במסירת בהמה לחמישה שומרים, ואחד מהם פשע ולא שמר. הגמרא דוחה מקרה זה כדוגמה להכשר מקצת הנזק, שכן אם יש צורך בכל החמשה כדי לשמור, הרי שהשומר שפשע הוא בוודאי האחראי הבלעדי לכל הנזק, שכן אין עוד אחד איתו שאחראי לנזק. לחילופין, אם הבהמה יכולה להישמר על ידי השומרים ששמרו כראוי, הרי שאותו אחד שחדל לשמור "מאי קא עביד".

רש"י מפרש שהכוונה היא שאם הבהמה יכולה להישמר על ידי כל אחד מהם בנפרד, הרי שזה שחדל לשמור פטור לגמרי. והכוונה ב"מאי קא עביד" היא שהוא לא עולל כלום, כיוון שלא הרע את מצב שמירת הבהמה ולכן אין לחייבו.

התוס' חולקים ואומרים שגם אם הבהמה נשמרת בשומרים הנותרים, בכא"פ חייבים כולם, גם הוא וגם הם, משום שגם אם מי שמעורב בנזק אינו סיבת הנזק הבלעדית, עדיין הוא חייב, ולכן אין לחלק בין פשיעתו לבין פשיעתם, למרות שהוא היה הראשון. לפי הבנה זו, הכוונה ב"מאי קא עביד" היא- מאי קא עביד יותר מהאחרים.

מלשון הרמב"ם משמע שפסק כתוס', שהרי כתב שאף האחרים חייבים, כלומר, שגם הראשון שפשע חייב.

הרא"ש (סימן ט) כתב עקרונית כרש"י, אך במקרה בו פרישת השומר האחד, כרוכה בפרישת האחרים משמירתם, כגון שאמרו "כיוון שאינך רוצה לשומרו, אף אנו מסתלקים משמירתו", או אז אין לחלק בין הראשון לאחרים, וכולם חייבים (כתוספות)

השו"ע (שצו ז) כתב כלשון הרמב"ם, והביא בי"א את שיטת הרא"ש.

שאלו בחזקת תם, ונמצא מועד:

בגמרא (מ.) מובאת ברייתא:

"שאלו בחזקת תם ונמצא מועד - בעלים משלמין חצי נזק, ושואל משלם חצי נזק".

הגמרא מסבירה שמדובר בשואל ששם לב שהשור נגחן, ולכן קיבל על עצמו לשומרו שמירה הדוקה. אמנם, השואל לא ידע שהשור כבר הועד, ולכן אינו חייב נזק שלם בפני עצמו. כמו כן הגמרא מסבירה שהשואל חייב לשלם חצי נזק משום שסוף סוף גם לו היה השור תם (כמו שחשב השואל בתחילה) היה צריך השואל לשלם חצי נזק, ולכן עתה הוא משלם חצי מהנזק. אמנם, שואלת הגמרא, יכול היה השואל לטעון, שהוא קיבל על עצמו חצי נזק של תם, שמשתלם מגוף השור, ובמקרה זה ניתן למכור את השור או להסתירו ואז אין דרך לשומו בבית דין, ואילו חצי של נזק שלם המשתלם מהעליה, זאת לא קיבל על עצמו.

הגמרא מתרצת שיש לומר שמדובר במקרה שבית הדין תפסו את השור כחלק מתשלום הנזק, ולכן האפשרות של מכירת השור או "העלמתו" לו היה שור תם המשתלם מגופו, בכל אופן לא היתה עומדת כאן על הפרק, ולכן אין יכול השואל לטעון שחיובו הוא מעבר למה שקיבל על עצמו בתחילה.

הרמב"ם כאן פוסק שאכן אם שאל אדם שור מועד, וידע השואל שהשור נגחן, אך חשב שהוא תם, משלם חצי נזק, ואם לא ידע שהוא נגחן, אינו משלם כלום, כי לא קיבל על עצמו שמירה של שור בעייתי כזה. אולם, התנאי שתפסו בי"ד את השור חסר מדברי הרמב"ם, וכך מקשה עליו הראב"ד.

המגיד משנה מתרץ שהאפשרות של העלמת או מכירת השור, שהיתה באפשרותו של השואל אילו היה השור באמת תם (כפי שנאמר לו בשעת השאלה) קיימת רק לפי דעת ר' ישמעאל, הסובר שאף שתם משלם מגופו, אין הבעלים אלא כבעלי חוב, והתשלום מגוף השור הכוונה ששמין את השור בבית דין לדעת כמה הוא חצי שוויו. אך לפי ר' עקיבא, שהלכה כמותו, יש לניזק בעלות של ממש בחצי השור המזיק. לכן בכל אופן לא עומדת לרשות השואל האפשרות של מכירת השור אפילו היה שור תם, כיוון שחציו של השור אינו של הבעלים ולא של השואל, אלא של הניזק, ויש במכירתו ללא הסכמת הניזק עבירה של גזל. לכן לא יכול השואל לפטור את עצמו ולומר שהוא קיבל על עצמו רק חצי נזק במקרה בו ניתן להימנע מתשלום על ידי העלמת השור ומניעת שומתו בבית דין.

"רשות מְשנה" – דין העדאה בבית השומר לאחר החזרה לבעלים, או הפוך:

בחלקה השני של הברייתא הנ"ל (מ. - ראה בהלכה הקודמת), נאמר

"הועד בבית שואל והחזירו לבעלים - בעלים משלמין חצי נזק, ושואל פטור מכלום".

הגמרא (מ:) מקשה מהרישא לסיפא – הרי ברישא מדובר על שור מועד, שעבר לרשות השואל, ועדיין נשאר מועד למרות שינוי הרשות, ואילו בסיפא הנ"ל גם אם הועד השור תחת רשות השואל, בטלה ההעדאה כאשר השור חוזר לבעלים ונשתנתה רשותו.

רבה מתרץ שבאופן עקרוני שינוי הרשות אינו משנה את העדאתו של השור, כמו שמשתמע מהרישא, אך במקרה של הסיפא, בו השור הופך למועד תחת יד השואל, ואז מוחזר לבעלים, טוען בעל השור שאין ביכולתו של השואל לגרום לשינוי קבוע במעמדו של השור.

רב פפא מסביר הפוך - באופן עקרוני שינוי הרשות מבטל את ההעדאה כמו שמשתמע מהסיפא, וברישא הסיבה שהשור נשאר מועד גם לאחר שהוא עובר לרשות השואל היא משום שאין כאן שינוי רשות של ממש, כיוון שבכל מקום שהשור נמצא בו שֵם בעליו עליו.

הרמב"ם פוסק כפשט הברייתא, שעם ההחזרה מהשואל לבעלים בטלה ההעדאה, והשור חוזר להיות תם. הרמב"ם מסביר שכיוון שנשתנתה הרשות בטלה ההעדאה. מכך שהרמב"ם נותן הסבר זה ולא אומר שאין בסמכותו של השואל להפוך את השור למועד, מסיק המגיד משנה שהרמב"ם פוסק כר' פפא.

[את הפסיקה בעניין "רשות משנה" מעבר ליחסי שומר-בעלים, דוחה הרמב"ם לפרק ו (הלכה ו), במסגרת הלכות העדאה.]

קבלת שמירה שלא תזיק ושמירה שלא תוזק:

הגמרא (מה:) מביאה את דברי ר' אלעזר:

"מסר שורו לשומר חנם, הזיק - חייב, הוזק - פטור".

כלומר, השומר חייב לפצות ניזק על נזק שהשור גורם, אך אינו חייב לפצות את בעליו של השור אם השור ניזק מאחר. הגמרא מסבירה שמדובר במקרה בו השומר קיבל על עצמו לשמור על השור שלא יזיק. הגמרא מניחה שבאופן כללי, שומר שמקבל על עצמו לשמור שהשור לא יזיק, מקבל על עצמו בכלל זה לשמור גם כן שהשור לא יוזק. ובכל זאת ר' אלעזר פוטר את השומר אם השור הוזק כיוון שהוא מדבר על מקרה פרטי בו היה ניכר שהשור נגחן, ולכן השומר לא העלה על דעתו ששור אחר יגח את השור שהוא לוקח לרשותו. לכן קיבל השומר על עצמו לשמור רק שלא יזיק.

בנוסף, משמע מהגמרא שאם השומר לא קיבל על עצמו את שמירת נזקיה של הבהמה, הוא באמת לא יהיה אחראי לנזקים שהיא גורמת.

הרמב"ם פוסק ששומר יכול שלא לקבל על עצמו אחריות לנזקים שהבהמה תזיק, ולהיפטר מנזקים כגון אלו. כמו כן, כותב הרמב"ם שאם השומר קיבל על עצמו אחריות לנזקים שהבהמה מזיקה, ולא לנזקים שתוזק בהן, הוא אכן פטור אם הוזקה, וחייב באחריות לנזק אם הזיקה.

הלחם משנה מקשה על דברי הרמב"ם, שהרי מהגמרא משמע שרק אם מדובר בשור נגחן יכול להיווצר מצב שהשומר מקבל על עצמו אחריות לנזקים שהבהמה מזיקה ולא לנזקים שהבהמה ניזוקית בהם, ומשמע שבמצב הרגיל קבלת האחריות על נזקים שהיא מזיקה כוללת בתוכה גם קבלת אחריות לנזקים שהיא ניזוקית בהם! הלחם משנה מתרץ שהאמור בגמרא הוא לגבי קבלת שמירה בסתם, ללא התניה מיוחדת. במקרה זה אם לא מדובר בשור נגחן, הרי שקבלת השמירה היא על נזקים שהיא מזיקה ומוזקת בהם כאחד. אמנם הרמב"ם מסיק מכאן ששני סוגי האחריות הנ"ל אינם תלויים זה בזה ולכן אם השומר מפרש ומתנה שהוא אחראי דווקא על שמירה שלא תזיק ולא על שמירה שלא תוזק, דבריו קיימים.

קבלת שמירה בסתמא:

מפירוש הלחם משנה הנ"ל, מהגמרא, ומפשט לשון הרמב"ם, משמע שאם לא התנה השומר במפורש, חייב בין על נזק שמזיקה ובין על נזק שמזיקים אותה. אמנם הראב"ד חולק וסובר שקבלת שמירה בסתם, אינה אלא על הבהמה עצמה, ולא על נזקים שהיא מזיקה אחרים. הראב"ד מסיק זאת מהגמרא (יג:) המציירת מקרה בו שור המשאיל נגח את שור השואל, והמשאיל חייב משום שהשואל קיבל על עצמו שמירה על השור של המשאיל מנזקים, ולא אחריות לנזקים הנגרמים על ידי שור המשאיל (כי אחרת, בכלל אחריות זו שהיה מקבל, היה גם סופג את הנזק שנגרם לו משור המשאיל). הראב"ד לומד מכאן שסתם שמירה אינה אלא על גוף הבהמה ולא על הנזקים הנגרמים בעטיה.

השו"ע (שצו ח) פוסק כרמב"ם, שקבלת שמירה בסתמא, היא בין שלא יזיק ובין שלא יוזק.

שומר שמסר לשומר:

המשנה (נה:) כותבת

"מסרה לרועה- נכנס הרועה תחתיו"

כלומר, הרועה שהבהמה תחת ידיו, הוא האחראי על הנזקים שהיא גורמת. הגמרא (נו:) מבארת שאין הכוונה לבעלים שמסר לרועה, שכן דין זה כבר נידון בפרק שעבר. הגמרא מעמידה במקרה בו שומר ראשון, מסר לשומר שני (הרועה). ובמקרה זה לפי המשנה, השני מתחייב בנזקיה.

הגמרא בבבא מציעא (לו.) דנה בשאלה האם שומר שמסר לשומר חייב (בנזק שקרה לפיקדון), ומעלה למסקנה שם:

"אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר – חייב".

כלומר, חייב השומר הראשון. שתי סברות מובאות לדין זה בגמרא שם- האחת, שאין רצון הבעלים שיהיה פקדונו ביד אחר, והשניה, שהשומר הראשון נאמן בשבועה על הבעלים, והשני לא. הגמרא אצלינו קובעת שדברי רבא עומדים בסתירה לדברי המשנה לפיהם אחריות הנזקים עוברת לשומר השני. לכן, הגמרא מפרשת שהמשנה מדברת על שומר שמסר לשולייתו, ואז כל האחריות עוברת לשוליה, כיוון שדרכו של השומר למסור לשולייה, ולכן המסירה היתה מתוך הסכמה כללית של הבעלים.

הרמב"ם פוסק על פי זה, שאכן, בסתם מקרה של שומר שמסר לשומר, חייב הראשון ואינו מסיר מעצמו את אחריות הנזקים, וזאת על פי העיקרון של רבא. אמנם, במקרה שבו השומר מסר לבנו או לשולייתו, פטור השומר, והאחריות עוברת לשני כדברי המשנה.

הראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שגם אם מסר השומר הראשון לשומר שני שאינו שולייתו או כיוצא בו, יכול הניזק לגבות מאיזה שירצה משניהם ולאו דווקא מהראשון. הראב"ד מגביל את דין "שומר שמסר לשומר" בדיני שומרים, למקום בו יכול הבעלים לומר שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר, אך כאן כאשר מדובר על אחריות לנזק שהשור הזיק, כיוון שבכל אופן אף אחד לא בא בתביעת תשלומי נזקין לבעלים, לא אמור להיות אכפת לו אצל מי נמצא השור.

השו"ע (שצו ט) פוסק כרמב"ם, ומוסיף, עפ"י דין שומר שמסר לשומר בדיני שומרים, שאפילו השומר השני טוב יותר מהראשון (כמו משומר חנם לשומר שכר), עדיין חייב הראשון באחריות לנזק, אא"כ השני הוא שולייה וכד'.

שור מופקד שהזיק, מי מקבלו:

כאשר שור מופקד תם הזיק, הנזק משולם מגוף השור. מצד שני השואל צריך להחזיר את השור לבעלים. נמצא שהניזק מצד אחד, והמשאיל מצד שני טוענים לזכאות על השור.

הגמרא בה דנו לעיל (הלכה ח) דנה במקרה בו שור הושאל בחזקת תם ונמצא מועד. הברייתא מחייבת במקרה זה את השואל בחצי נזק, כפי שהיה משלם לו היה השור תם. אמנם, אומרת הגמרא, לכאורה יכול היה השואל לטעון שתשלומי תם, אותם קיבל על עצמו, משלמים מגוף השור ולא מכיסו שלו, אך למסקנה, טענה זו אינה קבילה מכיוון שגם לו היה משלם את הנזק מגוף השור, היה צריך לשלם מכיסו כדי לפצות את המשאיל על שורו.

הרמב"ם לומד מכאן, שכשאין לשומר ממה לשלם חוץ מהשור, הראשון שגובה מהשור הוא הניזק. לאחר שהניזק קיבל את התשלום מגוף השור, נשאר השומר חייב לבעלים את דמי השור.

שמאות של נזק אכילת פירות מחוברים הצריכים לקרקע:

המשנה (נה:) מדברת על בהמה שאכלה מגינתו של המזיק, שמשלמת מה שהזיקה:

"כיצד משלמת מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה;

ר' שמעון אומר: אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, אם סאה - סאה, אם סאתים - סאתים"

כלומר, כבר מהמשנה ברור, שלעיתים המזיק משלם את השווי הישיר של הפירות שנאכלו (בפירות גמורים), ואילו לפעמים הוא משלם את ירידת שווי הנכס בכללו לאור אכילת הפירות, תשלום שהוא באופן כללי נמוך יותר מתשלום שווי הפירות עצמם.

הגמרא (נח:) דנה בדין זה ומעלה, שכוונת המשנה "שמין בית סאה..." היא ששמין "סאה בשישים סאין".

רש"י מבין שכוונת המשנה "שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה", היא שמסתכלים על כברת הארץ בה הזיקה הבהמה, ואומדים מה הפרש השווי שנוצר בינה לבין בית סאה אחרת באותה שדה.

בעקבות הבנה זו, מסביר רש"י שדברי הגמרא אמורים בדרך לאמוד שוויה של סאה אחת- כאשר בית סאה קרקע נמכר לבדו, שוויו גדול באופן מלאכותי, כיוון שאין מצוי לקנותו, ולכן חשבון הנזק שעשתה הבהמה ביחס לשווי של בית סאה הנמכר לבדו, הוא לרעת המזיק. הדרך הראויה לאמוד כמה סאה אחת שווה, היא לאמוד כמה שוות שישים סאים הנמכרות יחד, ולחלק בשישים. עבור סכום זה יש לחשב כמה ירד ערכה של הסאה בעקבות הנזק, ובהפרש זה לחייב את המזיק.

התוס' (שם ד"ה שמין) חולקים על רש"י, ומבינים אחרת את דברי המשנה. המשנה מדברת במקרה שהבהמה אכלה סאה שלמה, והנזק המשתלם הוא ההפרש בין שווי השדה לפני אכילת הסאה לבין שוויה לאחר אכילת הסאה. על זה באה הגמרא ומסבירה, ש"שדה" כאן הכוונה לשישים סאים.

נמצא, שההבדל בין רש"י לתוס' למעשה, הוא שלרש"י יש לאמוד את ההבדל בין שישים סאה פגומות לשישים סאה טובות, לחלק בשישים, וזהו הנזק המשתלם, ואילו לפי התוס', יש לאמוד את שווי השדה (או בכא"פ שישים סאים שבשדה) לפני הנזק ולאחריו, והפרש זה הוא הנזק המשתלם.

הרמב"ם פוסק כתוספות, ומחיל דין זה לגבי כל דבר שהבהמה אכלה, דהיינו, כל דבר שאכלה הבהמה, רואים בכמה פחות נמכרת כמות של שישים כמותו כאשר אחד מהם (ורק אחד מהם!) אכול, וכאשר הוא תקין, וההפרש הוא הנזק המשתלם.

השו"ע (שצ"ד ד) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

מתי נזק לפירות מחוברים נאמד כנזק לפירות תלושים:

ראינו במשנה לעיל, שכאשר אכלה הבהמה פירות גמורים, משלמת את שוויים כשלעצמו. ובכך שונה דינם מפירות הצריכים לקרקע. וכך פוסק הרמב"ם לפנינו.

הגמרא (נח:) מספרת על מקרה של אדם שקצץ אחד משלושה גזעים של דקל חבירו. באותו מקרה חייב ריש גלותא את הקוצץ לשלם שליש משווי הדקל המלא. ר' נחמן לעומת זאת סובר שבמקרה זה יש לאמוד את שווי הדקל בשישים, (כלומר, עפ"י פירוש התוס' והרמב"ם, לראות בכמה נמכרים שישים דקלים שלמים, ובכמה נמכרים שישים דקלים ששליש שלש אחד מהם קצוץ, ויש לשלם את ההפרש, כדלעיל).

הגמרא כותבת למסקנה (נט.), שבדקל פרסי הלכה כריש גלותא, ואילו בדקל ארמי (או רומאי), הלכה כר' נחמן.

רש"י מסביר שדקל פרסי הוא חשוב מאד, ולכן יש לשומו כפירות הנישומים כשלעצמם.

הרמב"ם כותב שהמאפיין של דקל פרסי הוא שפירותיו יפים מאד, לכן יש לדון את הנזק כנזק לפירות ולא לעץ עליו הם גדלים.

ההבדל בין שיטותיהם של רש"י והתוס' בא לידי ביטוי כמובן בנכסים שמצד אחד הם חשוב ומיוחדים, ולכן יש סברה שלא לראותם כחלק מהקרקע, ולשומם בפני עצמם, ולא רק בכלל פחת הנדל"ן, אך מצד שני אין הם נותנים פירות מיוחדים.

הטור מפרש אחרת לגמרי- דקל פרסי הכוונה לדקל שנגמר גידולו, והגיע הזמן לעוקרו ולשותלו במקום אחר. דקל כזה נחשב כפירות כיוון שהוא כבר אינו חלק מהקרקע בכח אם לא בפועל. דקל ארמי הוא דקל רגיל, שהוא חלק מחלקת הקרקע, ומשמש לגידול פירות. אותו שמים כחלק מפחת הנדל"ן.

השו"ע (שצד ה,ו) פסק כרמב"ם, והרמ"א הביא את דעת הטור.

עוד בנושא אומדן הנזק יבואר בהמשך (פרק ט הלכה ד)